פסק-דין בתיק ע"א 2835/04

השופט י' עדיאל:

1.            לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1122/01 (השופטת ע' ברון) מיום 5.2.04, לפיו נדחו תביעות שתי המערערות, שעניינן בהפרת הסכם שנערך ביניהן.

רקע עובדתי  

2.            חברת מילניום חיישנים בע"מ (להלן - חברת מילניום או מילניום) עסקה בפיתוח פטנט המבוסס על חיישנים שנועדו להתקנה בחלון הרכב, שתפקידם להפעיל באופן אוטומטי את מגבי הרכב בעת גשם וכן להסיר אדים מהשמשה. פטנט זה עורר את עניינה של החברה היפנית  Asahi Glass Company, שהיא החברה הגדולה בעולם לייצור חלונות לכלי רכב (להלן - החברה היפנית). מילניום ביקשה לחזק את הקשר עם החברה היפנית, ואף לחתום עמה על הסכם פיתוח משותף.

           חברת י.ת. נצר אחזקות בע"מ (להלן - חברת נצר או נצר), באמצעות ישי ותמר נצר (להלן - ישי ותמר, וביחד - בני הזוג נצר), וחברת דוד לובינסקי בע"מ (להלן - חברת לובינסקי, או לובינסקי), באמצעות יצחק ודורי מנור (להלן - יצחק ודורי) התקשרו ביום 4.3.98 בהסכם, לפיו רכשה חברת לובינסקי 26% ממניותיה של חברת מילניום, שהייתה אותה עת בבעלות מלאה של חברת נצר ושל תמר (להלן- הסכם היסוד). על-פי הסכם היסוד, ישי היה אחראי על פיתוח הפטנטים בחברת מילניום, ואילו חברת לובינסקי הייתה אמורה לממן את הוצאות הפיתוח, בכללן תשלום שכר לעובדי החברה ותשלומים לקבלני המשנה. כמו כן התחייבה חברת לובינסקי לשווק את הפטנטים שיפותחו על-ידי מילניום באמצעות חברת מורסקו בע"מ, שהיא חברה הנמצאת בבעלותה.

           בסמוך לאחר עריכת הסכם היסוד התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, אשר שיבשו את התפקוד היעיל של חברת מילניום ועכבו את התפתחותה. בניסיון למצוא פתרון לחילוקי הדעות, תקנו הצדדים את הסכם היסוד והכניסו בו מספר שינויים. אולם, תיקון ההסכם לא הביא לפתרון המחלוקות ולשיפור שיתוף הפעולה בין הצדדים. בשלהי חודש פברואר 2000 נערכה פגישה בין הצדדים, במהלכה הציע יצחק שחברת נצר תרכוש את מניותיה של חברת לובינסקי במילניום.

           בעקבות התכתבות שנוהלה בעניין זה בין הצדדים נערכה ביום 15.4.00 פגישה בביתו של יצחק בין בני הזוג נצר, דורי ויצחק (להלן - הפגישה). עיקר המחלוקת בין הצדדים נפלה באשר לתוכנה של אותה פגישה, במיוחד באשר לשאלה האם הושגה ביניהם באותה פגישה הסכמה. לגרסת בני הזוג נצר, במהלך הפגישה הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה חברת לובינסקי תמכור לחברת נצר את מניותיה במילניום תמורת 1.5 מיליון דולר, וויתור על המשך קיום התחייבויותיה של לובינסקי כלפי מילניום. עוד הוסכם באותה פגישה, על-פי גרסת נצר, כי חברת לובינסקי תשא בהוצאות הפיתוח שבתשלומן היא חבה על-פי הסכם היסוד, עבור החודשים מרץ-אפריל 2000 והחל מחודש מאי תבוטל התחייבותה לתשלום דמי פיתוח על-פי הסכם היסוד. הסכמה זו (להלן - הסכם ההיפרדות) לא הועלתה אותה עת על הכתב, אך הצדדים אישרו הסכמתם זו בלחיצת יד. לבקשת יצחק, הסכימו בני הזוג נצר כי פרטי ההסכמה יועלו על הכתב כאשר עורך הדין של חברת לובינסקי יחזור מחו"ל.

           חברת לובינסקי טוענת, מנגד, כי פרטי הסכם ההיפרדות שעלו בשיחה בין הצדדים באותה פגישה מקורם בהצעה של בני הזוג נצר. לגרסתם הוסכם בין הצדדים שמתכונת ההיפרדות על-פי הצעה זו תהווה בסיס למשא ומתן שינוהל ביניהם בעניין זה, אך הסכם ההיפרדות ייכנס לתוקף רק לאחר שיועלה על הכתב וייחתם על-ידי הצדדים. עד אז, לגרסתם, הסכם היסוד בלבד הוא שיחייב את הצדדים.

           בני הזוג נצר טוענים, שבסמוך לאחר מכן, לקראת סוף חודש אפריל, בעת שנציגי החברה היפנית ביקרו בארץ, הודיע להם יצחק כי הוא מעריך את חלקו במילניום בסכום גבוה מהסכום של מיליון וחצי דולר עליו הוסכם בפגישה, ועל כן אין בדעתו לקיים את הסכם ההיפרדות.

           לאחר שחברת לובינסקי התנערה מההסכם ההיפרדות שהושג בין הצדדים בפגישה מיום 15.4.00, ולאור הלחץ שהופעל על-ידי החברה היפנית לפתרון הסכסוכים הפנימיים במילניום, טוענים בני הזוג נצר, הם נאלצו לפנות לערכאות משפטיות בבקשה לאכוף את הסכם ההיפרדות (ה.פ. 793/00 שתכונה להלן - המרצת הפתיחה).

           בסוף חודש אוגוסט שנת 2000, בעוד ההליכים בהמרצת הפתיחה תלויים ועומדים בפני בית המשפט, החלו הצדדים במגעים מחודשים כדי לפתור את הסכסוך ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט. במקביל להליכים אלו חיפשה חברת נצר, החל מחודש מרץ 2000, משקיע בחברת מילניום שיבוא תחת חברת לובינסקי. בעקבות כך התקשרה חברת נצר, ביום 8.10.00, עם חברת ORS אחזקות 1987 בע"מ (להלן - חברתORS ) בהסכם להקצאת 2.22% ממניות מילניום בתמורה לסכום של 250,000$. ההסכם הותנה בביצוע הסכם ההיפרדות בין נצר לבין לובינסקי, והתשלום של 250,000$ נועד למימון חלקו הראשון של התשלום לחברת לובינסקי תמורת רכישת מניותיה במילניום לפי הסכם ההיפרדות. על-פי ההסכם, לחברת ORS ניתנה אופציה לרכישת כמות זהה (2.22%) נוספת של מניות בחברת מילניום.

           בינתיים, המשיכו נצר ולובינסקי במגעים ביניהם לשם מציאת פתרון מוסכם לסכסוך, אך מגעים אלו לא הסתיימו בחתימת הסכם. לטענת לובינסקי, חרף אי חתימת הסכם כתוב, במהלך חודש אוקטובר 2000 המגעים בין הצדדים השתכללו לכלל חוזה מחייב. על כן, לשיטתה, הסכם ההיפרדות המחייב את הצדדים הוא הסכם ההיפרדות עליו הוסכם בחודש אוקטובר 2000 (להלן - הסכם אוקטובר). נצר טוענת, מנגד, שהמגעים בין הצדדים בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2000 לא הבשילו לכלל הסכם מחייב. על כן, הסכם ההיפרדות המחייב את הצדדים הוא ההסכם מיום 15.4.2000.

           בשלהי חודש אוקטובר (שנת 2000), הודיעה החברה היפנית על הפסקת שיתוף הפעולה עם מילניום. עקב כך, טוענת חברת נצר, בוטל ההסכם להקצאת המניות עם חברת ORS. בעקבות התפתחויות אלו, החליטה חברת נצר כי אין לה עוד עניין לאכוף על חברת לובינסקי את הסכם ההיפרדות, וביום 1.11.00 היא שלחה לחברת לובינסקי הודעה על ביטול הסכם ההיפרדות. בעקבות התפתחויות אלה, ביקשה חברת נצר לתקן את התובענה שהגישה בהמרצת הפתיחה, שנועדה מלכתחילה לאכוף את הסכם ההיפרדות, ועתה היא ביקשה ליתן תוקף לביטול הסכם ההיפרדות ולפצותה בגין הפרתו. בהחלטה מיום 5.11.00 נעתר בית המשפט (השופטת ר' שטרנברג אליעז) לבקשה, התיר את תיקון התובענה, והורה על העברתה לדיון בסדר דין רגיל.

           חברת לובינסקי הגישה מצידה תביעה נגדית, במסגרתה היא ביקשה לקבוע כי הסכם ההיפרדות בין הצדדים לא נכרת ביום 15.4.00 אלא במהלך חודש אוקטובר 2000. על כן, הסכם ההיפרדות התקף הוא הסכם אוקטובר. חברת לובינסקי עתרה, בנוסף, לחייב את חברת נצר בפיצויים עקב הפרת ההסכם ההיפרדות שנכרת במועד זה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

3.            בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת נצר. בפסק הדין נקבע, כממצא עובדתי, כי בפגישה מיום 15.4.00 נכרת בין חברת נצר לבין חברת לובינסקי הסכם היפרדות, בו הסכימו הצדדים כי חברת לובינסקי תמכור לחברת נצר את חלקה במניות מילניום תמורת סכום של מיליון וחצי דולר, וזאת בהתאם לתנאים שנקבעו באותה פגישה. בית המשפט קבע שבהסכם זה התמלאו יסודות גמירות הדעת והמסוימות, שבאו לידי ביטוי בפרטי העסקה המהותיים שנדונו וסוכמו בין הצדדים. מעורבותם של עורכי הדין בהסכם והעלאת פרטי ההסכם על הכתב, נועדה, על-פי פסק הדין, לתת להסכם ההיפרדות "לבוש משפטי". אולם, הכוונה להעלות את הסכם ההיפרדות על הכתב לא גרעה מתוקפו המחייב של ההסכם שסוכם בעל-פה. בית המשפט סמך קביעתו זו, בין היתר, על עדותו של דורי, שמהתצהיר שהגיש עלה, בניגוד לאמור בעדותו, כי הצדדים ירדו באותה פגישה לפרטי התנאים של הסכם ההיפרדות, שהם בדיוק אותם פרטים להם טענו בני הזוג נצר. בית המשפט המחוזי השתכנע, על יסוד התרשמותו מן העדויות, כי סכום תמורת המניות בסך של מיליון וחצי דולר הוצע על-ידי יצחק ודורי, כגרסת הזוג נצר, ולא על-ידי בני הזוג נצר. בית המשפט דחה את גרסת לובינסקי, לפיה היא לא הייתה מוכנה להסתפק בסכום של 1.5 מיליון דולר עבור מניותיה במילניום. על כך למד בית המשפט קמא, בין היתר, מעדותו של דורי עצמו, אשר העיד כי "הם [בני הזוג נצר] באו עם המוכנות לפרידה והם באו עם סכום של מיליון וחצי דולר שאנחנו הסכמנו עליו". בפסק הדין נקבע, גם זאת, בין היתר, על יסוד עדותו של דורי, כי הוא ואביו חזרו בהם מהסכמתם למחיר של מיליון וחצי דולר, לאחר הביקור של אנשי החברה היפנית בארץ, כאשר "בשלב הזה רצינו יותר. אנחנו אנשי מסחר, אנחנו רוצים להשיג יותר ממיליון וחצי דולר". מעבר לעובדה שעדותו של דורי תמכה, לפחות בחלקה, בגרסתה של נצר, זקף בית המשפט המחוזי לחובתה של חברת לובינסקי את הימנעותה מלהעיד את יצחק, שלו הייתה מעורבות מרכזית באירועים נושא הדיון. מנגד, ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי עדותם של תמר וישי נצר הייתה אמינה עליו. כנסיבה נוספת התומכת במסקנה, לפיה בין הצדדים נכרת בחודש אפריל 2000 הסכם היפרדות מחייב, מציין בית המשפט את העובדה, שחרף התכחשותה להסכם ההיפרדות, הפסיקה חברת לובינסקי לפרוע, החל מחודש מאי 2000, את השיקים שנתנה למימון הוצאות הפיתוח, בדיוק כפי שהוסכם בהסכם ההיפרדות. בית המשפט המחוזי זקף לחובתה של לובינסקי גם את התנהלותה בהליכי המרצת הפתיחה ובהליכי תיקון המרצת הפתיחה. באותו השלב, לאחר שהחברה היפנית הפסיקה את שיתוף הפעולה עם מילניום, דבר שהביא לאובדן האטרקטיביות של הפרויקט כולו, שינתה לובינסקי את עורה, והפעם טען בא כוחה, לביסוס התנגדותו לתיקון המרצת הפתיחה, שיש לאכוף את הסכם ההיפרדות שנכרת ב-15.4.2000, הוא אותו הסכם אשר לובינסקי כפרה בעצם קיומו. בהתנהגותה של לובינסקי לאחר יום 15.4.2000 ראה בית המשפט קמא כניסיון ליהנות משני העולמות: "תצלח ההתקשרות עם היפנים, אזי תתנער הנתבעת [לובינסקי] מההסכם, שכן אז הצפי הוא כי שווי החברה יגדל באופן משמעותי; לא תצלח ההתקשרות עם היפנים, אזי תאבד החברה כליל מערכה ובמקרה כזה תאחז הנתבעת בהסכם ההיפרדות". על כן, נקבע בפסק הדין:

"כעובדה, כי בפגישה מיום 15 באפריל 2000 דורי ויצחק הסכימו למכור לתובעת את חלקה של הנתבעת במילניום תמורת הסכום של מיליון וחצי דולר, ואילו בני הזוג נצר מצידם הסכימו כי התובעת תרכוש את המניות בסכום האמור, והכל בתנאים עליהם הוסכם באותה פגישה".

           הפרת הסכם ההיפרדות על-ידי לובינסקי, נקבע בפסק הדין, הייתה הפרה יסודית, אשר הצדיקה את ביטול ההסכם על-ידי נצר. אולם, נצר הייתה זכאית לבטל את ההסכם גם אלמלא דובר בהפרה יסודית. זאת, לאור האפשרויות הרבות שנתנה חברת נצר לחברת לובינסקי לחזור בה מסירובה לקיים את ההסכם.

           אשר לתביעת הנזק בגין הפרת ההסכם, נקבע בפסק הדין, חברת נצר לא עמדה בנטל הוכחת הנזק שנגרם לה, לטענתה. זאת, משום שלא הוצגה על-ידה חוות דעת מומחה באשר לשוויין של המניות, דבר אשר נדרש, במיוחד לאור העובדה שמדובר בהערכת שווי של חברת היי טק שעתידה לעולם אינו ברור ולמצער קשה לחזותו. בפסק הדין נדחתה טענת נצר, שיש לבסס את שווי חברת מילניום על יסוד הסכום שהייתה מוכנה ORS לשלם עבור 2.22% מהמניות, באופן ששווי כל אחוז ממניות החברה יעמוד על 250,000/2.22$. נקבע, שהסכום ש-ORS הייתה מוכנה לשלם עבור מניות מילניום, משקף את ציפיותיה הסובייקטיביות מן החברה, ואינו יכול להוות מדד עצמאי ואובייקטיבי לשם קביעת ערכה של מילניום בפועל. בנוסף, נקבע בפסק הדין, כי לא ניתן לתלות בחברת לובינסקי את האשם הבלעדי לפירוק הקשר בין מילניום לחברה היפנית. שכן החברה היפנית ביטלה את ההתקשרות עם מילניום גם על יסוד כשלים טכנולוגיים בפיתוח המוצר, אשר הרתיעו את חברת "ניסן", שהייתה לקוח פוטנציאלי עיקרי של החברה היפנית. גם אם הסכם ההתקשרות עם החברה היפנית היה נחתם, נקבע בפסק הדין, אין כל ערובה לכך שהפטנט שמילניום פיתחה היה מגיע למימוש ושיווק תעשייתי.